יום שני, 27 באוקטובר 2008

דיאטה רוחנית


לא לחינם מתקיים המשפט המפורסם "העין אוכלת". אנחנו רואים, מתעורר החשק, מיצי העיכול מתחילים לפעול, בלוטות הרוק מכינות עצמן לעבודה, כל ההורמונים הקשורים לעניין נשפכים בדליים למחזור הדם ולא עובר זמן רב והנה אנחנו - כמכונה משומנת היטב - מתחילים לגרוס, ללעוס, לזלול, להאביס את עצמנו. ראיה אגב אינה בהכרח פיזית. גם כשאנו מדמיינים אוכל זו ראיה. אמנם לא בעין אבל בהחלט "רואים" את אותו אוכל אליו אנו משתוקקים והפעולות הגופניות הנובעות מכך זהות לחלוטין לאלה שהיינו חווים אם אותו אווז ממולא היה מונח בפועל, מוכן להיטרף על ידינו. כל האמירה הזו באה לומר דבר אחד - בלי שינוי מנטלי, מחשבתי, אנרגטי, כל מערכת השיעורים הזו לא תהיה שווה אגורה שחוקה. אנחנו נמשיך לראות כמובן, אבל נראה את ה"דבר האמיתי" המתקיים בעבורינו ולא את המסיכות. הרשו לי להסביר מעט: מסיכות קיימות בכל. "כולנו שחקנים והעולם כולו במה" אמר גדול המחזאים שייקספיר ז"ל. כל מה שאנו עושים, מתנהגים, מתפרנסים, מבלים - הכל מכל כל הן הצגות ואנו ואלה הסובבים אותנו שחקנים וכולנו יחד משתתפים בהצגה הגדולה בתבל - החיים. ואם כולנו שחקנים, אם הכל מסיכות, אם הכל רק מופע על במה - הרי שקל מאד לגלם תפקידים אחרים. קל? אולי בתיאוריה. אבל מי כמונו יודע עד כמה הקלות קשה. הלואי והיה אפשר בהינף אצבע להחליף תפקידים. היינו נוקשים בה, לוחשים את שם התפקיד המיוחל ו...הופה, נעשינו דמות אחרת. משמן לרזה, מעצל לחרוץ, מכעסן לשמח בחלקו. אם תראיינו פעם שחקני תיאטרון תבינו עד כמה קשה לעיתים החלפת התפקיד. צריך לשנן טקסט חדש, לעיתים ארוך, לעיתים מייגע, לפעמים לא מובן צריך לשנות הרגלים, לפסוע בדרכים חדשות, לארגן את החיים על הבמה מחדש. זה כרוך בחזרות, בעמל, ביזע, במאמץ. במיוחד אם שיחקנו בתפקיד מסוים כל חיינו. לכן תחושת הצורך לעשות את השינוי הזה חייבת להיות. לא כי זה אופנתי, לא כי זה מקובל, לא כי השכן איציק אמר לנו - מתוך תחושה עמוקה, כנה, אמיתית שזה מה שאנחנו רוצים וזה מה שאנחנו צריכים כאן ועכשיו. אם תתכונן בנו התחושה הזו - ברקים ורעמים לא ירפו אותנו ונוכל להתקדם בדרך עד סופה. כדי להתחיל בדרך יש צורך להחליף - ממש להחליף - את דפוסי המחשבה שלנו. דבר ראשון - להתחיל לחשוב חיובי. אני יודע שהנושא הזה נדוש, לעוס, כולם כבר "יודעים" במה מדובר, כולם ניסו ולא הלך להם, כולם כבר עשו תנועות ביטול עם היד ועיקמו את שפתיהם. אבל דעו שאין ערוך לשינוי הזה ואין ערוך לחשיבה חיובית. בלי אלה, לא יתקיים דבר ולא נשיג את מה שבמטרתנו להשיג. אי לכך: אני מבקש שנתחיל כדבר הראשון, כצעד ראשון, לעשות מדיטציה. זו תהיה מדיטציה מודרכת, אומר לכם כיצד לנהוג, מה לעשות, למעשה מה לחשוב. מי שמכיר את הנושא ועוסק בו, לא תהיה לו בעיה. הדברים אמורים לאלה שעדיין לא חוו את החוויה הזו.

ראשית , מעט מילים על מדיטציה. מדיטציה היא יצירת קשר. קשר עם החלקים הפנימיים, העמוקים שלנו או של הוויות הנמצאות במקומות שונים במרחבי היקום (הרשו לי לא להיכנס לעניין הזה בשלב זה). הקשר הזה נעשה באמצעות אנרגיות. די אם נתבונן במילה, ננתח אותה מעט, כדי להבין: MEDITATION את המילה הזו ניתן לחלק למרכיביה: MEDI-T-AT-ION MEDI הוא אמצע, תווך, משהו הנמצא בין לבין. דוגמא: MEDITERANEAN SEA, הים התיכון הנמצא בין אפריקה, אסיה ואירופה. T היא אות המסמלת חזרה אינסופית. AT מילת התייחסות, ב... ION יונים חשמליים. הרמה האנרגטית. כלומר, המילה מדיטציה מתארת את היחס המחזורי, האינסופי, בין זה העוסק בה לבין הפוטנציאל הגלום בעיסוק והוא העליה ברמות האנרגטיות, הנגיעה ברמות האלה, הקשר הקיים בין הפיזי לרוחני. אך הבה נשוב למדיטציה עצמה: כהתחלה, צריך לעשות אותה למשך 5 דקות ביום. לא יותר מזה. במשך הזמן, אפשר יהיה כמובן להאריך את הזמן, לשנות דפוסים, לחוות דברים אחרים, אבל כהתחלה חשוב לא להגזים. בכלל, הדבר החשוב שצריך לזכור הוא שיש לנו זמן. איש אינו רודף אחרינו, אין מה למהר, אנחנו ודאי לא בתחרות. הסכיתו ושמעו: פעולה ראשונה - נא להסיר את התכשיטים, השעונים, הפמוטים וכל דבר אחר התלוי עליכם. כמובן שאין צורך להגזים ואם טבעת הנישואים אינה יורדת, לא צריך לחתוך את האצבע. פעולה שניה: מיצאו לכם מקום נוח שמתאים לכם. אפשר לשבת, אפשר לשכב, על כורסא נוחה, על מיטה או ספה, על הרצפה או על התקרה. פעולה שלישית: לא לשלב ידיים ורגליים. אפשר להניח את הידיים על הברכיים (אם אתם יושבים) או לצידי הגוף (אם אתם שוכבים). עיצמו עיניים ונשמו עמוק 3 פעמים. נשמו, מלאו את ריאותיכם באויר ונשפו לאט, מתרוקנים וחשים שאתם נכנסים לתוך שלווה, לתוך שקט, לתוך רוגע. עשו כך 3 פעמים כאמור. דמיינו שאתם פוסעים לכם על שפת נחל שמימיו צלולים ובוהקים. שקט מסביב, השמים כחולים ורק מעט עננים לבנים משייטים בהם אנה ואנה, מידי פעם ציפור משמיעה ציוץ עליז ואז חוזר השקט. טוב לכם. אתם פוסעים לאט ומתקרבים את המים. התבוננו אל עצמכם. דמותכם משתקפת שם. ראו כיצד אתם עכשיו. התבוננו היטב, בחנו כל פרט ופרט, פיקחו עיניים לרווחה וסיפגו את המראה כולו. את כל היש, את כל מה שאינכם אוהבים, את כל מה שאתם רוצים לשנות. התבוננו היטב היטב, התבוננו עוד ועוד. חייכו אל דמותכם הנשקפת מהמים, אימרו לה: תודה על היותך, תודה על השירות שעשית למעננו אבל אנחנו מחליפים תפקיד ואנחנו רוצים וצריכים עכשיו דמות חדשה (בבקשה להשתמש בשתי המילים: רוצים וצריכים). חשוב ביותר: לא להשתמש במילות שלילה פישטו את בגדיכם והיכנסו למים. דעו שאין דבר מטהר יותר ממים. שכשכו במים, שחו, השתובבו, התיזו, צללו, צופו, עשו כטוב בעיניכם וחושו בכל מעשה ומעשה שאתם ממיסים את דמותכם הישנה אל תוך המים, נפרדים ממנה באהבה ובכבוד ועוטים על עצמכם דמות חדשה. צאו מהמים והתבוננו. הנה דמותכם החדשה. אתם רזים, יפים, חטובים, כל הקילוגרמים המיותרים נעלמו, יחד איתם נעלמו כל מפחי הנפש, כל התיסכולים, כל העצב, כל המחשבות השליליות, כל הדחיה העצמית, כל חוסר האהבה העצמית. השתהו בתחושות האלה ככל שתוכלו. ליבשו את בגדיכם וראו כיצד הם "גדלו". הם תלויים עליכם כשקים. חייכו אל דמותכם הנשקפת במים, היפרדו ממנה לשלום באהבה והבטיחו לה שתפגשו בה בכל רגע ורגע בחיים שלכם מעתה והלאה. נישמו נשימה עמוקה אחת, נישפו לאט ופקחו לאט את עיניכם. הישארו לשבת דקה, התרוממו לאט ולכו לשתות כוס מים.

לאחר שחוויתם את המדיטציה מספר ימים, הגיע הזמן להמשיך הלאה. חשוב לזכור שהבנת תהליכים חשובה לא פחות מהתהליך עצמו ולכן כמות המלל לפני החלק הביצועי. ברצוני להתייחס היום אל מה שמכונה "חשיבה חיובית". חשיבה חיובית אינה - כפי שמקובל כל כך לחשוב - לאהוב ולאהוב ולאהוב את כל מה שזז או לא זז בעולם. אין כל רע בלאהוב - נהפוך הוא, אבל אהבה אינה חשיבה חיובית. היא אהבה. וזה נושא נפרד שאולי נגיע אליו בדרך כזו או אחרת. כמו כל דבר בעולם, גם המוח שלנו מחולק ל-3 חלקים: החלק החיובי העובד על נתינה, החלק השלילי העובד על קבלה, החלק המאזן והמפריד ביניהם. אני חייב לציין שהמילים "חיובי", "שלילי", "איזון" מובאים כאן אך ורק בהקשרם האנרגטי ולא חלילה בפרשנות מוטעית שניתנה להם, הכוללת אי-אילו תכונות "אנושיות". המוח העובד על הנתינה, כלומר על פי הסימן + הוא גם המוח הריאלי, הקולט, "המבין" שלנו, זה המספק לנו את המודעות. מאחר והוא עובד על האנרגיה החיובית שהיא +, הוא מכיר רק את הפניה החיובית, את המילה "כן", את אפשרויות העשייה. הוא אינו מכיר את הצד השלילי שסימנו - ומילת המפתח שלו היא "לא". כאשר אנו אומרים משפט המכיל מילת שלילה, המודעות שלנו קולטת בשכל הישר את המשמעות אבל הרוחניות הגבוהה שבנו פועלת הפוך מאחר ואותה מילת שלילה לא הגיעה אליה. חשוב מאד להבין את הנקודה הזאת ולכן אחזור על כך פעם נוספת: מילת שלילה נקלטת במוחנו רק בשכל הישר. הרוחניות הגבוהה (או במילה אחרת הנשמה) אינה קולטת את המילה הזו ולכן היא פועלת בצורה הפוכה. אם אני אומר לעצמי או לאדם אחר משפט כמו: "אני לא רוצה להיות שמן", לכאורה אין פשוט מזה. אני מבין, האדם השני מבין, השכל מבין אבל הפעולה כמעט תמיד הפוכה: כמה מאיתנו לא רצו להיות שמנים, עשו דיאטה אחר דיאטה ורק השמינו או אם הורידו במשקלם זה היה לטווח זמן קצר והקילוגרמים שבו ועלו כמלכתחילה? הסיבה מאד פשוטה - לכאורה הבנו. למעשה הבנו בדיוק את ההיפך. מה שהרוחניות שלנו קלטה הוא משפט אחר: "אני רוצה להיות שמן". ה"לא" נעלמה מהמסר. ואת זה - על פי בקשתנו המפורשת - הרוחניות שלנו סיפקה לנו. הנה אנחנו שמנים. אבל יש תהליך נוסף לדבר הזה, חמור מקודמו. מי שכן מקבל את המסר עם המילה "לא" הוא המוח השלילי שלנו, זה הממונה על הקבלה. הוא אכן מקבל משפט "אני לא רוצה להיות שמן" ומאחסן אותו. הוא הרי ממונה על הקבלה, אז הוא קיבל, אמר תודה רבה והמסר נעלם בלבירינט מקומות האיחסון שלנו. והמוח השלילי יודע לשמור היטב על אוצרותיו. תאמרו, מדוע אם כן אותו חלק מאזן אינו מתחיל לפעול? להביא דברים אל מטרתם הנכונה? התשובה לכך מעציבה אבל היא קשורה באי שלמותו של האדם, בהדרדרותו הרוחנית, באי יכולתו לעבוד בתנאים האופטימליים אליהם יועד. הנושא הזה סבוך ומורכב ולכן ארשה לעצמי לא להיכנס אליו כאן ועכשיו. המשפט הנכון אותו עלינו לומר פשוט מאד: במקום "אני לא רוצה להיות שמן" אפשר לומר "אני רוצה להיות רזה". כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך נגיש. אם נאמץ את השיטה הזאת, אם נלמד להשתמש יותר ויותר בחשיבה חיובית, נוכל באמת להגיע לקפיצת דרך אמיתית. עוד דבר שחשוב לזכור. חכמינו זכרונם לברכה (או בקיצור חז"לינו) מסרו לדורות הבאים פנינים של ממש. אחת מהן היא האימרה: משלא לשמה, בא לשמה". פירוש: דבר מסוים, אפילו אם החל את דרכו בצורה מלאכותית, בבוא היום הוא יהפוך לחלק טבעי ובלתי נפרד מהגוף שיצר או הגה אותו. הרבה הסבר למעט משפט. זה אגב אחד היתרונות הקסומים של השפה העברית - היכולת לצמצם עולם ומלואו במילה או שתיים. כוונת הדברים ברורה: אם אני מסתובב בעולם חמוץ פנים וכולם שונאים אותי, אם אני רוצה לשנות תדמית, כל שעלי לעשות הוא להתחיל לחייך. בתחילה החיוך יהיה מאולץ - לא קל להאיר בחיוך פנים של חמיצות. אבל ככל שאתמיד בעשייה הזו, ככל שארבה לחייך, כך יהפוך החיוך אט אט לטבע שני שלי. עד שבוקר אחד אקום ואחייך לא מתוך הכרח, לא מתוך משחק, לא מתוך אמצעי, אלא בטבעיות הגדולה ביותר. כלומר, הגעתי לדבר האמיתי בו חפצתי והקמתי את המשפט הנ"ל של חז"ל.

דיברתי קודם על "אני רוצה" ועל "אני צריך". הגיע הזמן להרחיב מעט את הנושא ולשם כך נלך הישר אל הבוס הגדול - הוא הבורא בכבודו ובעצמו. זאת כמובן מבלי לפרט מה הוא הבורא, מי הוא הבורא, למי הוא שייך ואיזה מרבבות הבוראים הקיימים בעולם הוא האמיתי. רק בסוד אלחש לכם שכל הבוראים הם אחד וההפרדה נולדה מתוך שיבוש המערכות של בני האדם, לא של הבורא. גם לא אכנס לסוגיה אם יש כלל בורא לעולם או שאין ואם הכל נברא מתוך תהליכים "טבעיים" או לא. לא זה המקום וודאי לא זה הזמן. לכן אתייחס אל קיומו של הבורא כאל אקסיומה. מי שירצה יקח זאת ומי שלא לא. לפני בריאת העולם היה רק יש. כלומר, הכל היה מלא במה שהקבלה היהודית למשל מכנה "אור". האור הזה היה הכל, מילא הכל, לא היה ולו שבריר של שבריר של משהו שלא היה מלא עד אפס מקום. כדי לברוא את העולם, היה הבורא צריך "לברוא" מקום כלשהו שם יוכל "לצקת" את הבריאה החדשה ולצורך זה הוא צימצם את עצמו ויצר דבר חדש שלא היה קיים קודם לכן: חלל. מהו חלל? חלל הוא היעדר משהו. קודם היה שם דבר מה - אור למשל, עכשיו האור נסוג ונוצר משהו חדש - נוצר אין. מתוך היש נוצר או נברא אין. רגע רגע תאמרו. הפסוק אומר אחרת. הוא אומר "יצירת יש מאין" לא "יצירת אין מיש". אבל אם תתבוננו היטב תראו שזה אותו הדבר בדיוק - בתחילה לא היה אין. היה רק יש (אותו אור שמילא את הכל). כדי לברוא את החלל הבורא היה חייב לברוא מה שאין מתוך מה שיש, כלומר לברוא אין מתוך יש, כלומר האין שלא היה קיים הוא עכשיו יש כי עכשיו הוא קיים והוא נברא מתוך מצב בו הוא לא היה קיים כלומר מתוך האין ולכן מתקיים הפסוק הזה "יצירת יש מאין" או במילים אחרות "בריאת חלל מתוך המלא". אני יודע שזה מעט מסובך אבל אם תקראו פעמיים תראו שזה ממש לא. ולתוך החלל החדש הזה שנברא נוצק העולם כולו, על כל רבדיו, שכבותיו, גווניו ואיפיוניו הכמעט אינסופיים. ומדוע הארכתי כה בתיאור הזה? מאחר וזה פתח להבנת הנושאים בהם אנו דנים: "אני רוצה" ו"אני צריך". זה גם הפתח להבנת כל מהלכי החיים, כל דרכי הפעולה, כל האפשרויות, כל הפוטנציאלים, כל מה שמתקיים, הן בנו בני האדם והן בכל שאר היצורים המתקיימים וגם בכל הדוממים, האנרגיות, המינרלים, העולם כולו לאורך, לרוחב, לעומק ולכל שאר הממדים המתקיימים. ללא ספק הוא אבן יסוד בהבנת הנושא הרלוונטי - דיאטה. חלל אף פעם אינו נשאר חלל, כלומר מקום ריק. מעצם היותו נברא, מעצם היותו מוצר "מלאכותי" הוא שואף לשוב ולחזור אל מצבו ההתחלתי - כלומר אל מלאות. אין ולו חלל אחד הנותר כזה. הוא מתמלא מיד בכל מה שנמצא בסביבתו ויכול למלא אותו. אחד מחוקי הטבע הבסיסיים אומר שכל דבר שואף לשוב אל כור מחצבתו, אל המקום ממנו הוא נולד, אל מצבו הראשוני וכך גם החלל. החלל שואף לחזור ולהיות מלא. אני חוזר על זה שוב ושוב מאחר וזו נקודת הפתיחה החשובה ביותר. האדם אינו מורכב ממיקשה אחת. יש בו רבדים שונים, יש לו תפקידים שונים, מתקיימים בו תהליכים שונים. יש את מה שמכונה "האדם הפיזי" ויש את מה שמכונה "האדם הרוחני". איני רוצה להיכנס לויכוח המתקיים מהו אדם רוחני, לכן הרשו לי לעשות איזו פשרה ולומר כך: האדם הפיזי הוא הגוף על צרכיו הפיזיים והאדם הרוחני הוא הדרך בה הוא משיג את הצרכים האלה. אפשר לומר שאוכל, שתיה, רחצה, ספורט וכו' הם האדם הפיזי בעוד שהחשיבה, התכנון, הדמיון, השאיפות וכו' הם האדם הרוחני. כל אחד מאיתנו מורכב משני אלה: פיזי ורוחני. יש כאלה החושבים שרוחניות נמצאת הרחק מעבר לדברים האלה שציינתי (ואני ביניהם כמובן ) אבל לצורך הדיון כאן הבה נדבוק במה שכתבתי. לא כל אחד מאמין במה שאני מאמין ולי ודאי אין בעיה עם זה. אם נמשיך את הלך המחשבה הזה, הרשו לי לומר ש"אני רוצה" שייך לאדם הפיזי, "אני צריך" שייך לאדם הרוחני.

יש פסוק של חז"לינו האומר: כמו בעליונים כך בתחתונים. כלומר, כל מה שמתקיים למעלה מתקיים גם למטה ואם העולם נברא מתוך ובתוך חלל כך גם האדם. אנו יצורים "חלליים" מעצם היותינו. כשנולד תינוק ידיו קפוצות, כאילו הוא רוצה לאחוז את העולם כולו, לגרוף אותו אליו, למלא בו את כל כולו. כשאדם נפטר מהעולם ידיו פרוסות. הנה הוא מוותר על כל מה שצבר בימי חייו ומשחרר את זה לשימוש חוזר לעולם כולו. אנחנו נולדים עם חללים עצומים. כל חיינו אנו פועלים כדי למלא את החללים האלה. זה מקורו של "אני רוצה" ושל "אני צריך". אני רוצה ממלא את החללים הפיזיים שלנו: אוכל, שתיה, בית, ביגוד, מכונית, כסף, אשה, זיונים, וכו' וכו' וכו'. אני צריך ממלא את הפונקציות הגבוהות יותר: לימודים, מחשבות, שאיפות, תארים, ידע, אמביציות וכדומה. אבל לא ממש. כדי לסבך עוד יותר את הענין, רצון וצורך מתערבבים בכל התחומים עד שלעיתים מאד קשה להבדיל בין זה לבין זה. אני רוצה ללמוד שווה ערך בדיוק לאני צריך ללמוד. אם לא אלמד, לא אצליח בשום דבר ואמות ברעב. ואני רוצה לשרוד, או אולי אני צריך לשרוד? בקיצור לא נצא ראש בענין הזה ויבחר כל אחד להשתמש במונחים האלה כחפצו. דבר אחד אני כן חייב לציין: מימוש של דבר מתקיים רק כאשר רצון וצורך מתאחדים. מאחר ואנו בנויים מחללים, הדבר הטבעי ביותר הקיים הוא הצורך שלהם להתמלא, לא רק להתמלא אלא להתמלא במהירות. אי לכך, המילוי לעיתים נעשה בדברים שאינם מתאימים ומי מאיתנו לא חווה חוויות כאלה. יש לי חוסר באהבה למשל? יש בי חלל בנושא הזה? הנה המקרר, הוא מלא בכל טוב, אגש לשם ואתמלא. המילוי אמנם אינו מתאים אך הוא מספק ולו לרגע קט את הצורך. אוכל הוא טעים, הוא מנחם, הוא גורם לתחושה טובה ואי לכך אני מתמלא בו. אז לא הישגתי אהבה אבל הישגתי מילוי וזה מה שחשוב. תחושת המילוי הזו פגה לאחר זמן קצר מאחר והתמלאנו במשהו לא מתאים. אבל אל דאגה - הנה, אהבה אמנם לא הישגתי אבל אותו מילוי מענג נמצא מאד קרוב - הנה אני כבר ליד המקרר פעם נוספת. ושוב אוכלים ושוב מתמלאים ושוב מתרוקנים ושוב חשים ריקים ושוב מתמלאים וכך חוזר חלילה עוד ועוד. התכונה הנבזית ביותר של השימוש במילוי שאינו מתאים הוא שככל שאנו משתמשים בו יותר, כך כוח השפעתו פוחת. לכן בכל פעם שנצטרך אותו, נצטרך כמויות יותר ויותר גדולות. אם קודם לכן בהתחלה הסתפקנו בקילו אחד של מילוי, היום כדי להגיע לאותו אפקט של שביעות רצון כמו אז נצטרך 10 קילו. ולא רק 10 קילו אלא ניווכח גם שמשך הזמן בו נחוש שביעות רצון פחתה בחצי. זו הדרך הסלולה והבטוחה ביותר למה שמכונה "התמכרות". אנחנו מתמכרים בקלות רבה למילויים שאינם מתאימים לחללים הנוצרים בנו. לא שאיננו רוצים אבל לא תמיד המילויים המתאימים מצויים, לא תמיד קל להשיגם ואז אנו מתמלאים במה שהכי קרוב, במה שהכי זמין, במה שקיים סביבנו בשפע. מילויים לא נכונים מובילים לא רק להתמכרות אלא גם לתכונות גרועות בהרבה: קינאה, שנאה, שאיפות נקם, כעסים, חוסר שליטה, התרפסות, הייתי אומר שאפילו ליקויים נפשיים מסוימים הדורשים טיפול ממש. גם אלה סוג של התמכרות. אדם בהחלט יכול להתמכר לשנאה, לקינאה, לכל דבר. לכן החשיבות העצומה של הידע, של ההבנה, של ההתאמה. אנו חייבים ללמוד את החללים, את המילויים ובעיקר את הדרכים הנכונות להביא את אלה אל אלה. מה מתאים למה, מתי יש למלא עם א' ומתי עם ב', כיצד להתגבר על מילוי שאינו ראוי, מה לעשות אם יש עיכובים בהגעת המילוי הנכון וכו'. יש שאלה הנשאלת תמיד: האם אדם חי כדי לאכול או אוכל כדי לחיות? אני אומר גם וגם. ודאי שאני אוכל כדי לחיות - הרי ברור שאם לא אוכל, אמות. אבל ללא ספק אני גם חי כדי לאכול. אוכל הוא אחד מתענוגות הגוף, כמעט כמו ומדוע לא להינות? כאן כבר ניכנס הנושא של מה שמכונה "שליטה עצמית", כוח האיזון, דרך האמצע.

אין תגובות: